ימי הולדת בריאים

מה רואים בדרך כלל כאשר מגיעים למסיבת יום הולדת של ילדים? צלחות פלסטיק מלאות במבה, ביסלי, צ'יפס וחטיפים שונים עם שלל מחזקי טעם והמון מלח, בקבוקי שתייה קלה ושתייה מוגזת עם כמויות גדולות של סוכר וצבעי מאכל (מהם כאלה שכבר מזמן יצאו משימוש באירופה), וכמובן - עוגת שוקולד ענקית. בצאתו, כל אורח מקבל שקית הפתעות עם ממתקים נוספים - סוכריות על מקל, טופי, מרשמלו וכו'. 

על העוגה המרשימה אולי קשה לוותר בלי לגרור מחאות עזות מצד ילד יום ההולדת, אך שאר הכיבוד בהחלט יכול להיות סביר ואפילו בריא. הנה כמה רעיונות:

- פלטת פירות וירקות חתוכים ומוגשים בצורה אטרקטיבית. ההגשה היא הכל - חיתוך נאה וסידור מקורי (בצורת פרח, פרצוף וכו') יגרום לילדים לכרסם בשמחה רצועות פלפל ופלחי תפוח. 

- שיפודי פירות טריים ו\או מיובשים - לדוגמא, קיסם נעוץ בתוך פיסת בננה, תות ותמר. 

- קערת פופקורן ענקית.

- טוסטונים קטנים מפיסות לחם קלוי עם ממרחים בטעמים שילדים אוהבים - עגבניות מיובשות, זיתים, חמאת בוטנים ועוד.

- מאפינס קטנים עם תירס, זיתים, גבינות ועוד.

- מיני-פיצות קטנות עם שלל תוספות צבעוניות. 

גם על שתייה לא צריך להתפשר. כמובן, נגיש מים לילדים שמוכנים לשתות מים, אך ניתן להכין גם חליטות קרות בטעמים של ילדים אוהבים (ענבים, נענע), עם כמות קטנה יחסית של ממתיק טבעי או סוכרלוז, או לימונדה תוצרת בית ממותקת במתינות כנ"ל. ניתן לגוון ולהגיש מים בקנקן נאה שצפים בו עיגולי תפוז ועלי נענע. 

הפכו את ההפעלות, המשחקים והשירים, ולא האוכל, למרכז המסיבה. 

את העוגה הגישו בסוף, אחרי שהילדים אכלו מהכיבוד המגוון. העוגה לא חייבת להיות ענקית - עיצוב וקישוט מרשים חשובים יותר מגודל. 

במקום שקית ממתקים, העניקו לכל אורח מתנה קטנה ושימושית - כלי כתיבה, פנקס קטן, חבילת מדבקות, משרוקית וכו'.

אל תחששו לשבור את שגרת החטיפים והממתקים ולהציע משהו קצת אחר - הילדים, וגם ההורים שלהם, יעריכו את המאמץ שלכם ואולי אף יאמצו רעיון או שניים במסיבת יום ההולדת הבאה! 

אצל סבא וסבתא: פינוקים ללא ממתקים

אצל סבים וסבתות רבים, יש בארון או במזווה "מדף נכדים" מיוחד, עמוס בחטיפים, ממתקים ושתייה ממותקת. ברגע שמגיע נכד או ילד אורח לבית, חיש מהר נשלפות השקיות המרשרשות והבקבוקים הצבעוניים על מנת "לשמח" את הילדים. פעמים רבות ההורים, על אף שבתוכם הם מתכווצים באי נוחות למראה הנזק הבריאותי, חוששים לומר משהו לסבא וסבתא על מנת שלא להעליב אותם.

אינני מסכימה עם הטענה "זה רק מדי פעם" או "אצל סבתא הכל מותר". אם נחשוב באופן מפוכח על כמות הממתקים אליה נחשף הילד אצל חברים, במסיבות יום הולדת וכו', נבין כמה חשוב לגייס גם את סבא וסבתא למען בריאות נכדיהם, במיוחד אם הביקורים נערכים על בסיס קבוע.

למרבה המזל, גם בקרב בני הדור המבוגר יותר עולה כעת המודעות לבריאות. אצל אמי, לדוגמא, אין מדף ממתקים בבית. אמנם כמו כל סבתא היא אוהבת לפנק את הנכדים, אך עושה זאת באמצעות הפתעות קטנות כמו חוברות צביעה, מדבקות או צעצוע חדש מדי פעם.

מובן שגם זה לא חובה. אמנם אפשר לפנק את הילדים בבגדים או צעצועים חדשים לעתים, אך מה שהילד רוצה באמת הוא זמן ותשומת לב. סבא וסבתא שחפצים להעניק לנכד ולגרום לו להרגיש רצוי, חשוב ומיוחד יכולים לתת דברים שאינם קשורים כלל לאוכל וגם לא עולים כסף: טיול, שיחה, סיפור, משחק או פעילות משותפת. בשביל ילד, לעמוד במטבח ולבשל עם סבתא או ללכת למכולת עם סבא יכולה להיות חוויה מהנה הרבה יותר מזלילת ערימות של ביסלי כאשר הוא מגיע לבית הסבים. אלו הדברים שיוצרים את הקרבה האמיתית עם הנכדים לה משתוקקים סבא וסבתא, הרבה יותר ממתיחת גבולות בעניין האוכל.

אמנם אם יש מאכל מיוחד שהסבתא "מתמחה" בו, נאמר עוגה מסוימת אותה היא נוהגת להכין לנכדים, היציאה נגד אותו מאכל תהיה הרבה יותר טעונה רגשית - גם עבור ההורים, שייתכן וגדלו כאשר הם מצפים לאותה עוגה בחגים ואירועים וכו'. הצעתי במקרה זה היא פשרה: מעדן או ממתק מפנק מיוחד וביתי של סבתא - כן, בכמויות קטנות. זלילה סתמית של חטיפים וממתקים תעשייתיים מתוך שקיות - לא. 

בשורה התחתונה, כל הסבים רוצים בבריאות נכדיהם לא פחות מההורים. על ידי שיחה עדינה ניתן להעלות את המודעות והמוטיבציה שלהם ליישר קו עם מדיניות ההורים בנושא.

תוספות בלתי שגרתיות לשייק פירות

כמעט כולם אוהבים שייק פירות מרענן, במיוחד בקיץ (שנמשך בישראל רוב השנה). כמשקה מפנק, כקינוח הנטחן עם קרח בבלנדר במרקם של ברד, או אפילו כארוחת בוקר קלה לדרך לממהרים במיוחד, שייק מככב תמיד. אני אישית אוהבת במיוחד שייק על בסיס יוגורט לא ממותק המעניק חמצמצות נעימה.

עם זאת חשוב לזכור שפירות מכילים כמויות בלתי מבוטלות של סוכר, וטחינתם בשייק מרכזת את כל הסוכר במשקה ששותים בבת אחת. לכן יש להימנע משתיית שייק פירות בכוסות ענקיות, כפי שהוא מוגש בדוכנים רבים. 

המרכיבים מגוונים כיד הדמיון, והשמיים הם הגבול. הנה מספר הצעות לכמה מרכיבים לא שגרתיים שישמחו להתארח אצלכם בבלנדר:

אבוקדו - בישראל השימוש באבוקדו במאכלי פירות אינו מקובל, אך אין שום סיבה מוצדקת לכך. טעמו של האבוקדו הבשל נעים ונייטרלי, מרקמו נימוח, והוא מוסיף סמיכות לשייקים מבלי "לגנוב" את ההצגה מפירות שטעמם דומיננטי, כמו תותים או בננות. השומן שבאבוקדו תורם לתחושת שובע לאורך זמן, כך שהשייק הופך ממש לארוחה קלה.

בטטה - טעמה המתקתק של הבטטה משתלב היטב עם פירות ויוגורט, ויוצר שייק סמיך ומשביע במיוחד בצבע כתום עשיר.  פשוט אפו את הבטטה בתנור, צננו במשך הלילה ובבוקר חצו אותה והוציאו את תוכנה עם כף. 

זרעי חילבה - לצמח החילבה סגולות בריאותיות רבות, לרבות כנוגד חמצון וכתורם לאיזון הסוכר בדם. הזרעים גם עשירים באשלגן ומגנזיום. זרעי חילבה שהושרו במים במשך 48 שעות (יש להחליף את המים כל 12 שעות), מרקמם רך וטעמם נייטרלי וניתן לשלבם בכל שייק פירות מבלי שירגישו בהם כלל.

תוספות מעניינות אחרות הם אגוזים, גרעינים, עשבי תיבול כגון נענע או לימונית, ועוד כיד הדמיון הטובה. 

טחינה רגילה או טחינה משומשום מלא - מה עדיף?

כחלק ממגמת המודעות לבריאות, יותר ויותר יצרנים מציעים טחינה גולמית משומשום מלא כבחירה מועדפת, לעומת טחינה רגילה המיוצרת משומשום שקליפתו הוסרה. אכן, בטחינה גולמית מלאה יש יותר סיבים תזונתיים ומינרלים - בפרט, טחינה גולמית רגילה מכילה כ-120 מ"ג סידן ל-100 גר' (גם זו כמות נאה ביותר, יש לציין), בעוד שטחינה גולמית משומשום מלא מכילה קרוב ל-900 מ"ג לכל 100 גר'.

אם כך, ברור שעדיף לבחור בטחינה גולמית, לא?

למעשה, התשובה אינה חד משמעית.

קליפת השומשום מכילה כמויות גדולות של חומצה פיטית, שכבר הזכרתי אותה כאשר דיברנו על פחמימות מלאות. חומצה פיטית יוצרת תרכובות בלתי-מסיסות - פיטאטים - עם מינרלים דו-ערכיים כמו ברזל, אבץ,סידן ומגנזיום, ותרכובות אלו עוברות דרך מערכת העיכול מבלי להיספג במעי. 

כלומר, אותן כמויות-עתק של סידן בטחינה משומשום המלא אינן זמינות בשלמותן. 

הערה חשובה: החומצה הפיטית הנצרכת בארוחה משפיעה על ספיגת המינרלים באותה ארוחה, אך לא בארוחה הקודמת או זו שאחריה. בתזונה מאוזנת ומגוונת, השפעת הפיטאטים הינה מינורית יחסית. אולם כאשר דנים מלאים, קטניות ואגוזים מהווים את רוב התפריט - בתזונה טבעונית, למשל - עשויים להתפתח מחסורים במינרלים חיוניים.

הפתרון אינו טמון בהימנעות מכל המזונות המכילים חומצה פיטית, אלא בהכנה מתאימה של הדגנים והגרעינים - השרייה, הנבטה או התססה. תהליכים ביולוגיים טבעיים אלו מנטרלים חלק גדול מן החומצה הפיטית והופכים את המינרלים ממקור צמחי לזמינים יותר. אולם טחינה גולמית מיוצרת בתהליך תעשייתי מגרעיני שומשום שלא עברו תהליך איטי ועדין שכזה. 

בנוסף לכך, המרירות שבקליפת השומשום פוגמת בטעם הטחינה, במיוחד כאשר משתמשים במוצר באפייה - מה שדורש הוספת יותר ממתיק, ואז בודאי יצא שכרנו בהפסדנו. 

בשורה התחתונה, האם אדם שצורך כף טחינה מלאה לעומת כף טחינה רגילה סופג אותה כמות של סידן? כיוון שההפרש בכמויות הסידן כה גדול, האמנם כל הסידן בקליפה נקשר כפיטאטים ואינו זמין? אין לי תשובה ברורה לכך, היות וכמויות החומצה הפיטית עשויות להיות ברות שינוי. אולם די בטוח שכמות הסידן הזמין בטחינה מלאה אינה גדולה פי 7 מן הכמות בטחינה רגילה, כפי שיכול להשתמע מחשבון מתימטי יבש לאחר קריאת תוויות המזון על גבי שתי האריזות. 

אז מה לצרוך - טחינה מלאה או טחינה רגילה? אני באופן אישי מבכרת להשתמש בטחינה רגילה, במיוחד באפייה (כמרכיב שומני כאשר שמן זית אינו משתלב בטעמים). טעמה מתקתק וערב, היא אהובה על ילדים, ויש לזכור שבכל מקרה מדובר במוצר טבעי ובריא.  

כיצד להתגבר על התמכרות לסוכר

בפוסט קודם דיברנו על הסיבות בגינן מזונות עתירי סוכר מפעילים מנגנון התמכרות של ממש שקשה מאוד להיחלץ ממנו. הימנעות ממזון לא בריא, ובפרט סוכר מזוקק, היא אתגר מתמיד. סוכר אורב לנו בכל מקום: בפינת הקפה בעבודה, אצל חברים, באירועים משפחתיים, במסיבות ילדים. הוא קורץ לנו מתוך שלל אריזות מפתות וצבעוניות המביטות אלינו ממדפי החנויות, ואפילו מסתתר בתוך מזונות הנתפסים כמוצרי בריאות. 

מלבד זאת, אצל רובנו לפחות, מנגנוני ויסות הרעב והשובע, החשקים והרגלי האכילה פגומים בשל מסורת רבת שנים של אכילה קלוקלת. אנו רוצים מתוק כשאנו רעבים ועייפים, אך גם כאשר אנו שבעים.

הנה מספר טיפים שיסייעו לכם בהתגברות על החשק למתוק:

1. אכלו ארוחות בריאות, מספקות ומשביעות. אמנם כפי שכבר אמרנו לעיל, חשק עז למשהו מתוק יכול להתעורר גם אחרי ארוחה מלאה ומשביעה, אך הסיכוי שזה יקרה, ושהחשק יכריע אתכם, גדול בהרבה כאשר אתם רעבים. השקיעו בארוחות מחומרי גלם איכותיים ומשובחים וצרו מאכלים שאתם אוהבים במיוחד. זה לא חייב להיות משהו מסובך. גם לחם מלא איכותי, כמה גבינות טובות וממרחים או מטבלים ביתיים, לצד סלט ירקות, יכולים לשמש ארוחת ערב קלילה וטובה. 

2. לכו לישון. לעתים קרובות, אנו מבלבלים בין עייפות ורעב ולוקחים קוביית שוקולד ש"תחזיק" אותנו עוד קצת כאשר מה שאנו זקוקים לו באמת הוא פשוט ללכת למיטה. הימנעו ככל האפשר מעייפות יתר וערות ממושכת בשעות החשיכה - הדבר רלוונטי במיוחד בימי החורף הקצרים. 

3. הרגילו את החך שלכם למתיקות מופחתת. רוב הקינוחים התעשייתיים, ואף מרבית המתכונים הביתיים כל כך עתירי סוכר עד שרובנו כבר כמעט לא מסוגלים לחוש במתיקות הטבעית של מזונות. כאשר תפחיתו בכמויות הסוכר, לא רק תתרמו לבריאותכם אלא אף תתוגמלו במגוון טעמים עדינים ומורכבים שאי-אפשר לחוש מבעד לנוכחותו הדומיננטית של הסוכר המוסף. הנה כמה רעיונות לקינוחים שניתן להכין ללא סוכר, או עם כמות מוגבלת מאוד של ממתיק טבעי:

- פלטת פירות ערוכה בצורה נאה ומזמינה על צלחת יפה

- סלט פירות ואגוזים

- סורבה או גרניטה מפירות טריים, מרוסקים וקפואים - השתמשו בפירות בעלי מתיקות טבעית, רסקו במעבד מזון, הקפיאו, רסקו שנית והגישו בצורה אטרקטיבית בכלים אישיים, בעיטור של אגוזים, פרוסות שקדים, קוקוס טחון ועוד כיד הדמיון הטובה.  

אני שמה דגש על התרגלות למתיקות מופחתת, לעומת שימוש בממתיקים מלאכותיים. ניסיוני אומר לי כי ממתיקים מלאכותיים אינם מסייעים להתגבר על החשק למתוק ואינם עוזרים ליצור שינוי של ממש בהרגלי האכילה. 

פחמימות מלאות - מה, מדוע וכיצד

פחמימות לבנות או פחמימות מלאות? לחם לבן או לחם מדגנים מלאים? כיום, המודעות לתזונה ובריאות עלתה, וכמעט כל מי שתשאלו יגיד שפחמימות מלאות עדיפות (אולי חוץ מכמה סבתות שעדיין מתעקשות ואומרות ש"גדלנו על לחם לבן ומרגרינה ויצאנו בסדר גמור"...). 

ידוע כי קמח לבן, אורז לבן ושאר פחמימות מעובדות איבדו את רוב ערכן התזונתי - את הויטמינים, המינרלים והסיבים התזונתיים האמורים להיות מנת חלקו של אוכל אמיתי, וכל מה שנותר הוא קלוריות ועמילנים. חמושים בידיעה זו, אנשים רבים יוצאים לדרך חדשה עם מוטיבציה גדולה ומתחילים לצרוך דגנים מלאים - ולאחר מספר ימים או שבועות מתחילים להתלונן על בעיות עיכול, תחושת כובד לא נעימה, גזים, כאבי בטן וכו'.

הסיבה לכך היא שדגנים מלאים, בצורתם ההתחלתית, אכן קשים יותר לאכול מתוצריהם המעובדים. קליפתו של גרגר החיטה עשירה בפיטאטים, חומרים בעלי נטייה לקשור מינרלים דו-ערכיים, כמו ברזל, סידן, אבץ ומגנזיום, וכך למנוע ניצול מלא של תכולתם בפחמימה המלאה. דגנים מלאים יבשים גם מכילים מעכבי אנזימים שעשויים להקשות על העיכול. אז מה עושים?

הפתרון טמון בטכניקה פשוטה של השריית הדגנים - בדומה להשריית קטניות לפני בישול, שלב מוכר וידוע במטבח העממי. השרייתם של דגנים מנטרלת פיטאטים ומעכבי אנזימים, עושה את התוצר הסופי קל יותר לעיכול ומקדמת את ספיגתם של מינרלים חיוניים. הדבר הינו חלק בלתי-נפרד, למשל, מהכנת לחמי שאור מסורתיים שעוברים תהליך ארוך של תפיחה והחמצה. גם לחמים מחיטה נבוטה הם אפשרות טובה הרבה יותר מסתם לחם מלא (אם כי פחמימה מלאה עדיפה בכל מקרה על פחמימה לבנה). 

כיום ניתן לרכוש לחמי שאור ולחמי דגנים נבוטים איכותיים וטעימים במקומות רבים. המחיר גבוה, אך ההשקעה משתלמת כי לחם כזה הוא מזין ומשביע לאורך זמן. אפשר אפילו לקפוץ למים וללמוד להכין לחמי שאור וחיטה נבוטה במטבח הביתי. 

מאותה סיבה בדיוק - אי-זמינות תזונתית - אינני ממליצה לצרוך כמויות גדולות של גרנולה, מוצר המזוהה באופן מובהק כמאכל בריאות. הגרנולה עשויה ברובה משיבולת שועל יבשה וקשה לעיכול. אין בעיה להוסיף מעט גרנולה ליוגורט בשביל הטעם והפריכות, אולם קערה של דייסת קוואקר חמה ומבושלת מזינה וקלה לעיכול הרבה יותר מחטיף גרנולה יבש. 

גם אורז חום רצוי להשרות כמה שעות לפני הבישול. אמנם זה דורש מעט יותר מחשבה והתארגנות מראש, אך ההשקעה משתלמת - אם כבר הולכים על דגנים מלאים, רצוי להפיק מהם את המיטב. 

חייב חלב? לא בהכרח

כל גורי היונקים נולדים עם האנזים לקטאז, שתפקידו לפרק את הלקטוז - סוכר החלב. עם תום גיל הינקות, כמות האנזים יורדת, לעתים עד כדי כך שהיכולת לפרק לקטוז נפגעת. היכולת להמשיך ולייצר את האנזים תלויה במספר גורמים, בפרט בתורשה. בקבוצות אתניות הכוללות בתזונתן מוצרי חלב באופן מסורתי, רוב האנשים ממשיכים לייצר לקטאז גם בבגרותם.

לעומת זאת, בקהילות בהן מוצרי חלב לא היו חלק מן התזונה המסורתית, חסר בלקטאז בפרטים בוגרים הוא נפוץ מאוד.

אנשים שיכולתם לפרק לקטוז ירדה אך לא נעלמה לחלוטין, יכולים במקרים רבים לצרוך מוצרי חלב מוחמצים (יוגורט, לבנה, שמנת חמוצה), וכן גבינה צהובה וחמאה - שתכולת הלקטוז שלהם נמוכה יותר - ללא תופעות לוואי. ניסיון לצרוך כל אחד מן המזונות הללו בצורה מבוקרת יסייע לכל אחד להעריך נכונה את יכולתו לסבול לקטוז. 

אפשרות נוספת היא צריכת חלב דל לקטוז - חלב מעובד שהלקטוז בו פורק למרכיביו, הסוכרים הפשוטים גלוקוז וגלקטוז. חלב כזה הוא גם מתוק יותר מחלב רגיל (בשל העלייה בתכולת הגלוקוז), ולכן הוספה של חלב כזה לקפה של הבוקר עשויה לתת מספיק מתיקות כדי לבטל את הצורך בהמתקה נוספת.

בניגוד לאמונה רווחת, חלב עיזים וכבשים אינו דל יותר בלקטוז מחלב פרה. כל סוגי החלב הללו מכילים בין 4% ל- 5% לקטוז. הדיווחים על כך שחלב עיזים או כבשים נוחים יותר לעיכול מבחינת אנשים מסוימים, מקורם ככל הנראה בהרכב החלבון השונה של חלב עיזים וכבשים לעומת חלב פרה, ולא בלקטוז. 

לסיכום, אמנם מוצרי חלב הם מקור מצוין לסידן וחלבון בעל ערך ביולוגי גבוה, אך הם אינם חלק הכרחי בתפריט. ניתן בהחלט להרכיב תפריט בריא, מזין ומספק גם ללא מוצרי חלב מכל סוג שהוא. ישנם עמים רבים ברחבי העולם שכלל לא צרכו חלב ומוצריו ונהנו מבריאות מעולה לאורך ההיסטוריה.

שימו שמן - באיזה שמן לבחור לטיגון?

ברוח חג החנוכה הבא עלינו לטובה, רציתי לגעת בנושא הטיגון. כולנו כבר יודעים שניתן לקיים את מצוות החג בהידור גם בלי סופגניות נוטפות שמן; כולנו יודעים שיש אלטרנטיבות אפויות לסופגניות וללביבות האהובות. אין צורך לחזור על מספר הקלוריות בסופגניה ממוצעת - אינני דוגלת בספירת קלוריות, ככלל, וגם ככה אנו יודעים שזה משמין ולא בריא. 

ישנם הרבה מתכונים טובים בהם ניתן להמיר טיגון לאפייה. אך ישנם אנשים רבים שבשבילם, מה לעשות, אפייה זה לא  משתווה לטיגון, ולביבה אינה לביבה אם אין לה את השחום-קריספי הזה, המתקבל לאחר טיגון בשמן חם. 

בבחירת שמן לטיגון, העקרון המנחה אותי הוא יציבות השמן - כלומר, עד כמה הוא נוטה להתחמצן וליצור רדיקלים חופשיים בחימום. הכלל הוא פשוט: ככל שהשמן מכיל יותר חומצות שומן רב-בלתי רוויות, כך הוא פחות יציב ויותר נוטה להתחמצן. הרדיקלים החופשיים הנוצרים בתהליך גורמים נזק לרקמות ומהווים גורם מסרטן. כל שמני הבישול הפופולריים יותר - קנולה, סויה, חמניות, תירס - הינם עשירים בקשרים בלתי-רוויים, מה שמזמין יותר אפשרויות ליצירת רדיקלים חופשיים.

שמני בישול יותר יציבים הם שמנים שמכילים אחוז יותר נמוך של שומן רב-בלתי רווי, כמו שמן זית או שמן קוקוס. גם שמן אבוקדו או שמן בוטנים הם בחירה טובה, אלא שקשה יותר להשיגם בישראל. שמנים אלו אינם נוטים לייצר רדיקלים חופשיים גם בטמפרטורות גבוהות. 

בכל אופן אין "למחזר" שמן ולהשתמש בו יותר מפעם אחת - ככל שהשמן מתחמם יותר זמן, כמות הרדיקלים החופשיים עולה, ועימם הנזק. מסיבה זו בדיוק, אם כבר לא יכולים לוותר על המטוגנים, רצוי להכין אותם בבית, שם אנו שולטים על סוג השמן ומשך השימוש בו. 

יש לחמם את השמן מראש לפני שמתחילים לטגן. כך המזון שמניחים אותו בשמן החם מקבל מכת חום ונוצר מייד ציפוי פריך המונע ספיגה עודפת של שמן. הלחות ה"ננעלת" בתוך המזון הופכת לאדים הממשיכים את בישולו מבפנים. אם מנסים לטגן בשמן שלא חומם מראש, מתקבל מזון ספוג שמן בצורה מבחילה. לעומת זאת, אם השמן חם יתר על המידה, המזון עלול להישרף.