כאשר אנו אוכלים דבר-מה הערב לחכנו, מרכז ההנאה במוח שלנו מקבל אות עצבי ומשחרר דופאמין, הגורם להרגשה טובה. מנגנון זה של הנאה מאוכל הוא בעל חשיבות בשמירה על התיאבון וכדי לוודא שנאכל די הצורך. ייתכן שזו גם אחת הסיבות בגינן אנשים הסובלים מדיכאון בגלל בעיות בוויסות הדופאמין נוטים לאבד תיאבון או, לחילופין, לאכול יתר על המידה.
מזון מתועש, עתיר סוכר, שומן וחומרים מחזקי טעם, הוא "טעים במיוחד" (hyper-palatable) לעומת אוכל אמיתי (כגון כריך מקמח מלא, בשר, ביצים או פירות וירקות) - כלומר, השפעתו על מרכז ההנאה במוח מיידית ועוצמתית יותר, ושחרור הדופאמין יותר גדול. אולם השפעה זו מעמעמת את הרגישות של מרכז ההנאה, כך שאנשים שהתרגלו לאכול מזונות עתירי סוכר ומזון מהיר לעתים קרובות כבר לא מפיקים הנאה מאוכל רגיל - הוא אינו חזק מספיק בשביל לתפעל את מרכז ההנאה ולשחרר גל של דופאמין לתחושה נעימה.
גם השפעת המזונות מרוכזי-הסוכר והג'אנק פוד על מרכז ההנאה במוח נחלשת עם הזמן, כך שצריך כמות גדולה יותר ויותר של מזונות כאלה על מנת לתפעל את מרכז ההנאה. זו הסיבה לכך שהרבה אכלנים כפייתיים מסוגלים לחסל כמויות בלתי סבירת בעליל של מזונות כאלה, על מנת להגיע לסיפוק שנעשה יותר ויותר חמקמק. למעשה, הדבר מזכיר באופן מפחיד את מנגנון ההתמכרות לסמים. אלכוהוליסטים וצרכני סמים רבים מספרים כי נפלו לצריכה עודפת של מזונות מתוקים וג'אנק פוד לאחר שהצליחו להפסיק עם האלכוהול והסמים.
כמובן שהשפעת מנגנון ביו-פסיכולוגי זה אינה כה קיצונית או בולטת כמו התמכרות לסמים ולאלכוהול, ולכן אנשים רבים אינם רואים את ההטיה המזיקה של הרגלי התזונה שלהם, אולם התמכרות לסוכר וג'אנק פוד יכולה להיות לא פחות עיקשת. ישנם אנשים שעבורם זה הופך לאובססיה של ממש, עם מחשבות בלתי-פוסקות על אוכל וחשק מתמיד למשהו מתוק, גם אם כרגע סיימו לאכול ארוחה מזינה ומשביעה. במקרים כאלה, הפתרון היחיד הוא הפסקה מוחלטת של צריכת סוכר ומזונות "היפר-טעימים" אחרים, על מנת להחזיר את האיזון במרכז ההנאה במוח.
החדשות הטובות הן שזה בהחלט אפשרי, אם כי קשה. אחרי תקופה שבה מרכז ההנאה במוח לא מקבל את גירוי-היתר אליו הרגלנו אותו באמצעות צריכת מזון עתיר סוכר ומחזקי טעם, וויסות הדופאמין חוזר לקדמותו, ויחד עם זאת האפשרת ליהנות מאוכל אמיתי, מזין ובריא.
